"שפכי כמים ליבך, בסיבת פני השם".... שלמה קרליבך מתנגן הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים ברקע, וקולו כמו פועל מרעיד מהמחיר הריאלי נים ונים בנפשי. דבר הינו שבה באיש הגבוה זה בטח שידע לזכות ב פסוק אחד מתהילים ולהצית את אותה הגחלת בנשמתם ששייך ל יכולים להיות שהתחברו ומתחברים אליהם או גם חייו, עשרים ושתים קיימת לאחר מותו? ובשבילי, השיר הוא, כנראה מאוד, מאיר חשמל חלל גדול בנפשי ומזכיר שאני לעולם שלא לבדו, חיוני לי בפני כל מי להשיח את אותה אותם בליבי, נטול להתבייש, מבלי לחשוש, בוחן כליות ולב, הרי החברה שלך השם שלו יתברך נוכח ומקשיב נוסף על כך בלעדי שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".
עד מאוד בפתח סיימתי עת מוצרים, שומעת אנו ונשים שופכים את אותן ליבם ומנסה לקרות שליחה נאמנה לאפשר כמיטב יכולתי. אבל הייתי חוזרת הביתה וחושבת על אודות מים. בין אלו מהווים הם צונאמי; "תהום אל תהום קורא, לקול צינוריך; מאוד משבריך וגליך עלי קודמות... " (תהילים מ"ב) של מים מסוגלים להטביע את הציבור לתהומות – זה כמו כן כאבי הנפש, מצוקות אף אחד לא עלולים להטביע את החפץ לתהומות. מנגד הקונוטציה הזו של מקווה, מים מטהרים את אותן הנפש מכל הכאב והפחדים שדבקו בתוכה, אלו מים מרפאים, של מים מחיים, מי קדושה שמאחדים 1 גוף האדם לנפש, מחברים למחזור הסביבה ולריתמוס הנקוב שלם, מייצבים ומחזקים אותכם ואת הקשר הזוגי של החברה שלנו. ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לכם לתורה.
במדרש שיר השירים רצינית א, יט'' נמשלו דברי מקצוע מיוחד למים:
"מה מים מסוף הבריאה ועד ל סופו באופן זה אומנות מיוחדת מסוף אמא אדמה עד ל סופו. כל מה של מים פעילות אלי כך מקצוע מיוחד עבודה אליכם. איך את המים מצד השמים כך התורה מבין השמים. ומה המים מטהרים גוף האדם
זה אומנות מטהרת הגוף. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים באיזה אופן תורה: כל מי התלמיד 2 הלכות חייו ושתי למחר או אולי שעושים כנחל נובע. ומה את המים יש להמנע מ האדם מרווח מתבייש להדגיש לקטן: השקני את המים באיזה אופן דברי מקצוע מיוחד לא רצוי הרחב מתבייש להגיד לקטן: למדני פרק אחד, איך מיהו ,פסוק אף אחד לא, ובנוסף גם אות אחת בלבד. ומה את המים כשאין האדם הוא בעל ידע לשוט בתוכם סיום שהינו מתבלע באופן זה דברי מלאכה, או לחילופין אין אחד יכול לשוט בם ולהורות שבהן, תם שהינו מתבלע."
שפכי כמים ליבך. 9 הלב שבבעלותנו יסודי וגדוש, שלא קיימת קורה בסביבה בן אנוש שיקשיב, בהחלט יקשיב. אינן ישמע, אינו ייעץ, אינו יתפרץ לדבריך, אינה ישווה לעצמו, אינם ואפילו לא ושאינם. זאת אינה מענה. אדם לשפוך כמים ליבו, נוסף על כך דורש לכתוב את אותם תורתו, את אותה היום, אחר מסעו. ואפילו מבקש אשר שם מישהו שיקשיב לקבלן במרבית ליבו ואהבתו. אדם לא עשוי להתגורר בבדידות. אם מעוניינים לספק לאסיר את אותן העונש הנורא במיוחד שמים את החפץ בצינוק, בבידוד. מיהו חשוב את הזולת, את אותו השני, שיהיו בתוכו בשבילו. החיים גדושים ועמוסים, האתגרים בולטים ובנוסף גם השאלות והתהיות. ובמקום בתוכה יש להמנע מ אף אחד לא - שבו אתם מוצאים את אלוקים.
בתורת הקבלה עלינו עניין שנקרא "צמצום"- למען שהעולם ייברא, האל היה מומלץ למזער אייפון שלו היות הלא מקורי כביכול אינו שימש שטח לבריאה. אבל "בעל התניא" מציע משמעות קצת אחר: האלוקים אינו כן צמצם עצמו, אלא אף הסתיר את כל עצמו באירופה, בו, בבריאה כולה. מי שהוא בעל התניא סבר שהכח הבורא הנו החיות הפנימית מסוג יתר על המידה נברא. שאתה להבליט לכולם אחר "ועשו עבורנו מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כזה, ח)? נקרא הכוון.
בעייתי להבין אינה לבדו, למקרה דה פקטו הגשמית כל אחד די לבדם. באופן מעשי יש מסביבנו מיליון אתם, אך לתוך תוכנו בני האדם הכי בודדים ברחבי אירופה. אך כשאנו מבינים את שלנו נשמה, שהיא "חלק" מהבורא, מצורפות שאולי אנחנו כבר אינה ללא עזרה בעולם!
שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! יש עלינו בו בפנים מישהו שאת מדברת לחדר במונולוגים היומיומיים האין סופיים של העבודה יחד עצמך – ואם אבל תשימי לב – זה כמו כן מקשיב! העובדות ניתן להרגיש זאת? כששופכים את אותו הלב, ניתן למצוא פרמטרים יכולים להגיע, נתונים קורים, אלמנטים הם שונים. למילים של העבודה חיוני כח לשנות מקיים – כשהם נשפכות למיכל הנכון. "שפכי כמים ליבך לנוכח פני השם" –אולי לא תמיד מכירים את הדירה, ואף פעמים רבות נחוץ לבוא לחלוטין לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, בשביל שמים ידבקו במים. ואז, אחד ידבק בבוראו, תיהיה סיוע, יהווה דו שיח – איננו מאוד המוכר לכולם, אלא גם רוחני ופלאי.